ה'סלון הספרותי' כמקום לפעילות פוליטית של נשים

סלון ספרותי הוא מונח תרבותי  – היסטורי,המתייחס להתכנסות של אינטלקטואלים לדיון מפרה ,בנושאים ספרותיים ואינטלקטואלים.  סלונים מסוג זה שגשגו בתקופת ההשכלה במאות ה-17 וה-18בגרמניה ובצרפת.

מרבית ה"סלונים" הללו נוהלו ונוסדו ע"י נשים , הפגישות התקיימו לעתים קרובות בחדר השינה, כאשר המארחת נסובה על מיטתה וחבריה יושבים סביבה על כיסאות או שרפרפים.

מקור המונח "סלון" במילה  "sala"[ מאיטלקית, אולם הארחה באחוזות איטלקיות.]

ה'סלון הספרותי'  מילא תפקיד חשוב בשיח האינטלקטואלי, ושימש, כמקור לפיתוח מנהגים שלא היו קודם  כגון, ה "שוברטיאדות" (ע"ש פרנץ שוברט)- הצגת העבודה תחילה בסלון פרטי, קבלת משוב ורק לאחר מכן הוצאתה לאור לציבור הרחב, הייתה מעין חממה ונקודת הזנק.

מבחינה היסטורית, קדמו לסלונים הספרותיים תופעות של פטרונות על סופרים ומשוררים, הוגי דעות ואמנים מצד בעלי ממון לרוב אצילים או בית המלוכה, באיטליה של המאה ה- 16,כיון שהיוצרים והאומנים למיניהם, נזקקו לתמיכה כלכלית לצורך קיומם,הפיזי והיצירתי.התופעה התפשטה לשאר המדינות באירופה.

מלחמות הדת בצרפת , החלישו במידה ניכרת את כוחן של חצרות בית המלוכה לטובת חוגים תרבותיים פרטיים אמידים וכך התפשטו הסלונים הספרותיים.

קתרין דה רמבוייה, הקימה את הסלון הספרותי הראשון בצרפת (1604), מתוך מיאוס ברוח ההוללות של חצר המלוכה. היא קבעה סגנון חדש של מקום המפגש – ההוטל פרטיקולייר (Hôtel Particulier). ההוטל (בית גדול בעיר), כסוג מבנה, היה בניין הפונה לרחוב, שבו בדרך כלל שלוש קומות. חצר סגורה הפרידה בין הבית לרחוב, והיוותה מסך לעוברים ושבים או יצרו אינטימיות ופרטיות. מאחורי ההוטל היה גן או פארק. קתרין דה רמבוייה הייתה גם מהראשונים שהשתמשו בכל חדר  בבית למטרה שיועדה לו והוציאה את המיטה מהחדרים שלא נועדו לשינה, (עד זמנה, מיטות שימשו כריהוט קבוע בכל חדר).

גם קודם לכן התקיימו פגישות בעלות תוכן ספרותי, פילוסופי או פוליטי, אשר נקראו על שם החדר בו התקיימו, למשל "קבינט",  אשר הפך ברבות השנים למושג פוליטי, כזכר לחלק מהשיח שהתפתח תחת מסווה התרבות והספרים.מכאן שהשפעתן של הנשים לא הסתיימה בתרבות ובאומנות אלא גם באדריכלות והן תרמו רבות לפיתוח סגנון הרוקוקו שהוא נשי ואינטימי באופיו ,לעומת האופי הגברי ורשמי של סגנון הבארוק,.

מאדם דה רמבוייה היא הקפידה על חוקים נוקשים של "אבירות" בסלון שלה ועל גינוני חצר. בין  המשתתפים בעלי השם בסלון זה היה החשמן רישלייה, מדינאי בעל השפעה וכוח בצרפת  ( 1585 – 1642 ) והסופר וולטר (1694- 1778). המשתתפים בסלון היו מעניקים לו את יוקרתו והכתיבו את מרכזיותו בהווי החברתי. הם היו מקור למרחב ציבורי לגיטימי לפועלן והשפעתן של נשים, מה שאפשר להן מידה מסויימת של שותפות ושייכות ואף חיזק את מעמדן בשל הקשרים שנטוו. הסלון הספרותי היה בבחינת מהפכה חברתית שאפשר האת הערבוב בין המעמדות, נתנה במה לגישה חילונית ורכזה הזדמנויות פוליטיות וכלכליות  מאידך המארחות בסלונים הספרותיים היו נשות חברה אשר התגובות  אליהן לא היו תמיד אוהדות. מולייר, למשל, לעג לגינוניהן. עם זאת, בחברות שבהן מרבית האפשרויות לרכוש השכלה היו חסומות בפני נשים, מילאו הסלונים תפקיד חשוב ביצירת זהות, הענקת השכלה והעצמה לנשים שהשתתפו בהם.

 בגרמניה הופיעו הסלונים הספרותיים רק במאה ה- 18, בתקופה הרומנטית,וחלק ניכר מהם נוהל ע"י נשות חברה יהודיות הידועות בכינויין נשות הסלונים[1]  הסלונים פעלו ושימשו  כמרכזים לחילופי דעות, בעלי השפעה מכרעת על התגבשותן ועיצובן של נטיות פילוסופיות בגרמניה.

הסלונים נוצרו כתוצאה מהתנאים הכלכליים החדשים בחברה הגרמנית , דרכם  השיגו היהודים חוזי אספקה התעשרו וצברו השפעה וכן פריבילגיות מיוחדות  וקיומם איפשר את המשך המצב.

ייחודם של הסלונים היהודיים היה בכך, שאפשרו לראשונה ,לנשים תפקיד חשוב בחיים האינטלקטואליים והתרבותיים – ובעקיפין – גם בפוליטיקה. אותן נשים ,העזו לחרוג מהמסגרת המסורתית של האישה היהודייה, אך הן שילמו על העזתן באי יכולת להוציא לאור את דעותיהן, במאבק עם סמכות אביהן, בקרע עם משפחותיהן, ובבוז מצד בני עמן (למרות ההוקרה שזכו לה מצד הגויים) ובקשיים כלכליים.

"האם הוכח כי אישה מעצם טבעה מנועה מלחשוב ולבטא את רעיונותיה? אם אמנם אכן כך היה הדבר, אין היא פטורה עדיין מלשוב ולנסות את כוחה מחדש. נשים רבות כל כך חוטאות לייעודן האמיתי, כך שאותן מתי מעט המצליחות לבטא את עצמן באמצעות הכתיבה, אינן משנות את המצב העגום".[ציטוט של דברי רחל לוין  בתוך נורית כהנא/ נשות הסלונים, בתוך מבחר תרבות ישראל, מט"ח וקרן אביח"י)]

חלק ממארחות הסלונים, היו נשים בעלות דעה משלהן, אשר עמדה לא פעם בסתירה להלך החברתי תרבותי. תחושת הכוח והעצמאות שהתפתחה בעקבות עיסוקן גרם לחלק מהן לקבל את האומץ להביע את דעותיהן בפומבי ולא רק לשמש כמארחות. על חלקן האקטיבי מציינת נורית כהנא – "מידע על דעותיהן של נשות הסלונים מצריך מחקר בעל אופי בלשי: חלק מכתביהן אבדו, חלק מצויים מפוזרים בין כתבי ידידיהן הגברים. למרות שחיו בקרב אליטה אינטלקטואלית נאורה יחסית, לא התקבלו בה כנשים סופרות בזכות עצמן. הן זכו להכרה חלקית כמעודדות, עורכות ומקדמות את יצירות הגברים…"

הדוגמאות לכך שנשים כותבות לא זכו לאהדה רבה פזורות לרוב:

דורותיאה מנדלסון, שנישאה למשורר פרידריך שלגל, פרסמה את הרומן שכתבה, "פלורנטין", תחת שם בעלה, אשר קצר את מרב המחמאות . היא תרגמה מספר כתבים צרפתיים עתיקים לגרמנית, וכן גם ספרות בת תקופתה כמו את ספרה של מדם דה סטאל, "קורין" (1897). היא כתבה מאמרים חתומים באות "ד" בירחון הספרותי שערך בעלה פרידריך שלגל, "אירופה". במכתבה אל פיליפ וייט, אחד משני בניה, מתקוממת דורותיאה על כך, שעל נשים נאסרה הנוכחות בהרצאה על הפילוסופיה של ההיסטוריה. "…הקיסר עצמו", כתבה. "אמר לפרידריך (שלגל) ולקהל, שאינו אוהב את זה, שנשים תלמדנה!"

אם לב אחד אֶמְנע מֵהִשָּבֵר,
לא לחינם חָיִיתי.
מַכאוב-חיים אחד אָקֵל בִּמעַט,
כְּאֵב אחד אַשקיט,
אָדום-חָזה תָשוּש אחד אחזיר לַקֵן,
לא לחינם חָיִיתי

( אמילי דיקסון, עברית: דליה אפרת)

 אמילי דיקנסון (10/12/1830 – 15/5/1886 ) ראתה את ייעודה בכתיבת שירה, אך במהלך חייה פורסמו רק שבעה משיריה. רק לאחר מותה נחשפו ופורסמו 1776 השירים שכתבה.
דיקנסון נולדה במאה ה-19 באמהרסט, מסצ'וסטס (ארצות הברית) למשפחה אמידה, שהייתה ידועה בתמיכתה במוסדות החינוך המקומיים סבה של אמילי, סמואל פלאור דיקנסון, היה ממייסדי אמהרסט קולג', ואביה עבד כעורך הדין ומנהל הכספים של המוסד.
דיקנסון חיה את רוב חייה בבית שבו נולדה, מרבית עבודתה משקפת לא רק את הרגעים הקטנים של המתרחש סביבה, אלא גם את הקרבות הגדולים והנושאים שהעסיקו את החברה בכללותה, לדוגמה, מעל למחצית משיריה נכתבו במהלך שנות מלחמת האזרחים האמריקאית.

שרה מאיר כתבה לפרנסתה, אולם מעולם לא עלה בידה להוציא לאור את הרומן שכתבה "סופי, או ההבדל שבחינוך". מן השם ברור, שספר זה נכתב כתשובה לספרו של ז'אן ז'אק רוסו "אמיל", הדן בסוגיה כיצד לחנך בן ובת. רוסו טען, שיש לחנך את הבת להיות צייתנית, פסיבית ומתקשטת.

 הנרייטה הרץ עמדה מאחורי פרסום חיבור בן עשרה פרקים הנקרא "רעיון לקטכיזם של חכמת נשים", שיצא לאור בשנת 1798 בכתב העת "אתנום". המאמר פורסם בשמו של שליירמכר, איש רוח ידוע וידיד של הרץ. לדעת חוקרים, קיימת סבירות גבוהה שאישה כתבה אותו, ועל כך יש רמזים במכתביה של הרץ, שאכן היא הייתה המחברת.


[1] נורית כהנא, נשות הסלונים, מתוך: נגה – כתב עת פמיניסטי, גיליון 1, חורף 1980, עמ' 13-12.

  •  
  • ה
מודעות פרסומת

אודות is261

דוקטור למגדר וחינוך, יו"ר הוועדה למעמד האישה בהסתדרות, מנחה ומרצה בנושאי מגדר, מאמנת תעסוקתית ואימון לפרישה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה סלון קריאה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ה'סלון הספרותי' כמקום לפעילות פוליטית של נשים

  1. פינגבאק: נשים נעלמות | ורוד עתיק

  2. פינגבאק: גורלות בוינה | ורוד עתיק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s