דממה עם עוצמה – תיעוד קורס שהתקיים ב- 2007

 כותבת המאמר בן אשר, ישראלהעבדה בעיריית ראשון-לציון, כיועצת ראש העיר למעמד [1]האישה, והייתה באותה עת דוקטורנטית לחינוך ומגדר. במסגרת פעילות המשרד נערכות פעולות יזומות להעצמת נשים בעיר, באמצעים שונים: הרחבת שירותים קיימים, הקמת שירותים חדשים, שינוי עמדות וקביעת מדיניות ותוכניות הסברה ומודעות עצמית נשית באמצעות קורסי העצמה.

 סייעו לכתיבה וחברות צוות המיזם

אורלב (מזור) לינוי- המכון לקידום החרש בישרא.ל ), מנהלת מרכז למידה ותוכניות מיוחדות .מטרת המכון לייזום, לפתח  ולהטמיע, מגוון פתרונות חדשניים ועדכניים, המאפשרים לאדם החירש וכבד השמיעה, שילוב מלא בשלושה תחומי חיים: בתחום החינוכי, תעסוקתי וחברתי, במטרה לספק לו/לה כרטיס כניסה לתפקוד מלא כאזרח/ית שותף/שותפה ופעיל/ה בחברה.

 הרשקוביץ אתי – המוסד לביטוחלאומי,עובדת  באגף השיקום; עו"ס. האגף מפעיל, מפתח ומשתמש בשירותי שיקום מקצועי מגוונים אשר מספקים מענים ספציפיים בשלבי השיקום השונים ובהתאמה לצרכי המבקש/ת שיקום.

 ורד רווה –  עיריית ראשון לציון,עו"ס  מנהלת יחידת השיקום והנכויות. היחידה מטפלת באנשים בעלי נכויות חושיות (עיוורון וחירשות) ומגבלות פיזיות למיניהן, במטרה להביא לשיפור תפקודה/ו בתחום האישי, המשפחתי, החברתי והתעסוקתי.

 תקציר

"…העצמת נשים ושילובן המלא על בסיס שוויוני בכל תחומי החברה…הנם יסודות בסיסיים בהשגת שוויון…" (Beijing+10  ). חלק מהמנדט שלנו,כנציגות שירותים שונים לקדם נשים עם נכות. בחרנו בנשים עם לקות בשמיעה, מתוך ההכרה כי קבוצה זו אינה יכולה להשתלב בקורסים רגילים ,בשל הקושי התקשורתי.

 "לקות השמיעה",מאופיינת  במגבלה תקשורתית, שמשמעה קושי בהשתלבות במעגלי החיים ופגיעה במיצוי זכויות בשירותים הציבוריים .

מיצובן החברתי של נשים נכות , מוחלש פעמיים. היחס אל  האישה הנכה, הוא כאל "אחרת" ו"שונה",  רווי בסטריאוטיפים, חוסר מודעות והעדר רגישות תוך הדרתה.

מטרתנו הייתה להעצים נשים, עם לקות בשמיעה.

המכשול התקשורתי והמאפיינים התרבותיים הייחודיים לאוכלוסיה זו, דרשו התאמות ארגוניות ותכניות, שכללו תרגום סימולטני לשפת הסימנים,תמלול, האטת קצב העברת החומר ועוד.

יצירת שינוי חברתי כפי שעולה מן המחקר וגם לדעתנו , מחייבת איגום משאבים רב- מערכתי ורב- דיסציפלינארי, הן ברמת זיהוי הצורך והן ברמת מתן המענה הנחוץ. בזכות החיבור ושיתוף הפעולה בין כל הגורמים . עלה בידנו לקיים  לראשונה קורס העצמה ייחודי ומונגש לאוכלוסיית יעד זו.

נקווה שחשיפת מודל "מובן מאליו " זה יעודד את השירותים  להמשיך ולעשות להעצמת נשים, בעלות צרכים מיוחדים, בכלים דוגמת המיזם המוצג.

רקע

שלושה ארגונים וארבע  נשים, סביב שולחן, עם רעיון חדשני וחזון. עבודת תיעוד זו מסכמת ניסיון ייחודי, בפיילוט ראשוני בתחום העצמת נשים, לאוכלוסיית החירשות וכבדות השמיעה[2],שהתקיים בשנת 2006-7, בראשון לציון.

המיזם הינו חלוץ בתחומו וברצוננו לחלוק התנסות זו ,למען הרחבת המעגל של למידה שיתופית ,לשם הגברת המודעות, לאוכלוסיית הח.כ. ולנשים נכות בכלל.

ראשיתו של התהליך בשנת 2005 כאשר תושבת העיר (ג'), ח.כ, פנתה למשרד למעמד האישה, בעקבות מודעה, שהתפרסמה בעיתון, הקוראת להרשמה לקורס העצמה ומנהיגות לנשים.

בהתבוננות לאחור, אני מודה ,שבהכנות לקראת פתיחת קורסים לנשים בעיר, לא התייחסתי באופן ספציפי לנשים בעלות צרכים מיוחדים כנושא נפרד. המודעות האישית שלי לתחום הנכויות נמצאת ברמה "רגילה", כמו כל אלה שאינם חווים את המוגבלות עצמה.

ג' ,לא נכנסה לקורס, כיון שנוצרה בעיה לוגיסטית,שלא יכולנו לפותרה באותו שלב – הצורך בתרגום לשפת הסימנים.  העלות של התרגום, מייקרת את התהליך וההתארגנות של קבוצה שומעת ומנחה שומעת עם כניסתה של מתרגמת, נראו כבלתי אפשריים.

לכאורה הרעיון נזנח. לשמחתי ,ג' לא השלימה עם המצב וכיון שהיא עובדת במוסד שאמור לסייע לח.כ, שתפה את חברותיה לעבודה באירוע ובכך זרעה את גרעין המודעות לצורך בקורס העצמה לנשים, גם  בקהילת החירשות וכבדות השמיעה.

כעבור שנה(פברואר 2006), פנתה אלי,לינוי אורלב (מזור), מנהלת מרכז למידה ותוכניות מיוחדות, במכון לקידום החרש בישראל, העובדת יחד עם  ג'. לינוי בקשה ממני לסייע לה, להפעיל קורס העצמה לנשים ח.כ ,בשיתוף המכון.

נעניתי בחיוב אבל , כיון שבמסגרת תפקידי ,כיועצת ראש העירייה למעמד האישה,המנדט שיש לי, מתייחס  לאוכלוסיית העיר, התנתי את הסיוע  בכך שהקורס יופעל כפיילוט בראשון לציון. לאחר ההסכמה מצד המכון, התחלנו בתהליך.

 הגישה המנחה אותי בעבודה היא גישה שיתופית המתבססת על ראייה מערכתית ואיגום משאבים, על כן פניתי  למספר גורמים :

* פנים מערכתייםיחידת  הנכויות במינהל לשילוב חברתי, בהנהלת ורד רווה, המפעילה מועדון  למען קהילת החירשים ולקויי השמיעה בעיר. את המועדון רכזה באותו זמן ב' ,שהייתה גורם משמעותי בתהליך, לאורך כל השלבים.

 * חוץ מערכתיים – יחידת השיקום במוסד לביטוח לאומי, באמצעות סניף ראשון-לציון.אתי הרשקוביץ,עובדת היחידה, כיהנה בנוסף לתפקידה, כמרכזת ארצית של הועדה לקדום מעמד האישה במוסד לבטוח לאומי וממונה על התחום,בסניף המקומי, בעבר.

 בכל שלב בו התקדמנו, הייתה למידה הדדית שלנו כצוות, הן לגבי דרכי עבודה משותפות והן ברמת ההכרות את תחום הח.כ ,כאוכלוסייה ייחודית וכנשים. עבדנו במקביל, הן על הצדדים הארגוניים, לוגיסטיים והן על התכנים והמטרות המקצועיות. מצאתי עצמי בתפקיד המתכללת (האינטגרטורית) של הצוות וההתנסות הייתה מאד מפרה ומעניינת.

לאחר שנמצאה המנחה המתאימה, היא הצטרפה כחברה  נוספת, ארעית, לצוות ,שהמשיך ללוות את הקורס באופן צמוד ביותר לאורך כל התקופה, עד לסיומו במרץ 2007. למיזם זה היו שותפות שתי נשים נוספות – המתמללת , שתפקידה היה לרשום בזמן הקורס את הנאמר בקבוצה, כל מילה ומילה. והמתרגמת לשפת הסימנים , שהייתה הכלי והצינור מהמנחה לקבוצה ומהקבוצה למנחה. על המשמעות של נוכחותן בקבוצה כחלק אינטגראלי וחשוב לצד היותן 'שקופות' ובבחינת כלים כתחליף לאיברים שנפגעו , יש להקצות מאמר בפני עצמו.

במאמר זה, נעסוק בקצרה,בתשתיות האידיאולוגיות הקשורות לתחום מעמד האישה, ובתוכן להעצמת נשים; נתאר תיאוריות של עבודה קהילתית ועקרונות איגום משאבים בקהילה; נתאר את אוכלוסיית היעד- נשים חירשות וכבדות שמיעה ;

ננתח את שיטת העבודה הספציפית בה נקטנו; נבחן את הקשיים ואת נקודות העוצמה של התהליך וננסה להציע מודל עבודה, המתבסס על ניסיוננו הקצר.

 תשתית מקצועית  -אידיאולוגית[3]

המיזם, שאנו כותבות עליו נעשה במסגרת המשרד למעמד האישה. הבסיס התיאורטי, העומד בבסיס העבודה  הינו השקפת עולם פמיניסטית, הן בדרך התנהלותו- עבודת צוות ללא הירארכיה והן במטרות קיומו – העצמת נשים. שוויון מגדרי והעצמת נשים היו בין שמונה המטרות אשר הקהילה הבינלאומית וחברות האו"ם התחייבו להשיג עד לשנת 2015 (MDG2000  ) . "…העצמת נשים ושילובן המלא על בסיס שוויוני בכל תחומי החברה…הנם יסודות בסיסיים בהשגת שוויון, פיתוח ושלום…" (Beijing+10  ) .

 במאמר זה נדון  ב"העצמה" כהתערבות מקצועית שהיא תהליך חיצוני, שמטרתו לזרז את התהליך הפנימי של הפרט (סדן 1997), ונתרכז בתיאור קורס העצמה תוך ניסיון לבחון את השפעתו על השינוי הפנימי האישי, על השינוי הקהילתי/חברתי ועל השינוי המערכתי. קורסים מסוג זה  הם בבחינת זרז , אך גם מנתבים את השינוי לאפיקים פמיניסטיים ולא לשינוי כללי ובכך שונותם מפעולות דומות ואחרות.

בעברית מתורגם המושג בשני אופנים –  "העצמה" המתייחס לפעילות חיצונית של הענקת כוח ו"התעצמות" המתייחס לפעילות פנימית של גילוי הכוח  הקיים באדם והחבוי בו.

בשני האופנים  הקונוטציה  היא במובן חיובי,ומתארת גם תהליך וגם תוצאה  שלו (Gutierrez & Maye 1995; Parsons 1991,2002; Simon 1990)

 תרומתן של התיאוריות הפמיניסטיות ,המתאימות לעבודתנו הנן הבחנות היסוד לגבי מושג "האחר/ת" ו "מיעוט" /"רוב"; למידה חברתית; כוח ועוצמה. התיאוריות הפמיניסטיות  זיהו והגדירו את היחס המפלה כלפי נשים כ תופעה אוניברסאלית ,בשל העובדה שנשים נתפסות  כנחותות מהגבר במרבית החברות ולאורך השנים.

הזהות הנשית, כמושג היא בעלת משמעות שונה בזמנים שונים לאורך היום, השנים, והמקום. התפתחות הגבר בחברה המערבית נתפסה כ"נורמה" של ההתפתחות האנושית, ואילו האישה או  הזהות הנשית, התפתחה מראש כזהות של "האחר" ואף לא של ה"אחרת", כלומר האישה מתמודדת מראש, עם פרמטרים השוואתיים  ועם חוסר  התאמה.

חשוב להתעכב על מושג ה"אחרות" כיון שהעבודה הנוכחית דנה בקבוצת נשים "אחרת" בגלל היותה אוכלוסייה של ח.כ. נכותן זו מגדירה אותן כ"אחרות" כלפי כלל החברה השומעת גברים ונשים גם יחד וכל אחד לחוד, אך גם כלפי הגברים הח.כ.

הזהות מזמנת לנו מצבי קונפליקט רבים ומגוונים, בעיקר כאשר  לא קיימת חפיפה בין קבוצת "השייכות" של הפרט (אוכלוסיית הח.כ) ,המוגדרת כקבוצת "מיעוט"  לקבוצת "ההזדהות" שלה (קבוצת הנשים),שאף היא מגדירה עצמה כקבוצת "מיעוט" על פי התנהגותה[4]. הנשים שבמרכז עבודה זו נמנות על "מיעוט" תודעתי כפול ואם לקבוצות "מיעוט" קשה להשיג זהות חברתית חיובית ,דבר המנוגד לנטיית   הפרט,השואף להגיע לעמדות חברתיות חיוביות ,( Tajfel ,1978 ), הרי שהנשים הח.כ סובלות מכך עוד יותר . הדרך שלהן להתמודד עם קונפליקט זה היא, באחת  משלושת הדרכים הבאות(Tajfel ,1978):

א.    השגת שינוי חברתי (Social Change  ), שינוי לא פשוט, שהוא החזון הפמיניסטי, אך כרוך ב שינוי  מבנה החברה, בה יש שתי רמות כלל החברה השומעת וחברת הח.כ. .

ב.     נקיטה ב יצירתיות חברתית (Social Creativity ), שתאפשר חיפוש דרך חדשה להשוואה .התבוננות על קב'  השייכות באופן אחר לשם השגת התחושה החיובית. בדרך זו, תחוזק  ה"זהות החברתית"- כשהנשים הח.כ, יחברו לגברים בעלי אותה נכות,  אך הדבר עשוי להיות   במחיר אי השגת ביטוין כנשים ושינוי.

ג.       עזיבת הקבוצה לשם הצטרפות לקבוצה הנתפסת כ"טובה יותר"(קבוצת השומעות/ים) –ניעות  חברתית ( Social Mobility )- דבר שאינו אפשרי מבחינת הנשים הח.כ ,כי נכותן היא המבחינה בינן לבין שאר האוכלוסייה והנכות לא ניתנת ל 'מחיקה'.

במהלך העבודה למדנו כצוות על עולם הח.כ., למרות שחלק מחברות הצוות, עבדו עם אוכלוסיה זו לפני הכנת הקורס. זוהי נכות מוכרת לכאורה אולם,  הפמיניזם הרב- תרבותי, הבחין בדקויות שבין קבוצות אוכלוסיה גדולות ובשונות בתוך קבוצות מובחנות בעלות מאפיין קריטי משותף. בקבוצת לקויי השמיעה ,כפי שהמוסד לביטוח לאומי מכנה אותם, יש קבוצות שונות הנבדלות ע"י רמת החירשות והסיבות להיווצרותה, או הדרכים להתמודדות. לינוי, חברת צוות כבדת שמיעה, דאגה לכך שנשתמש במושג ח.כ.[5] כדי להגדיר את האוכלוסייה, כיון שכך הם/הן נוהגות להגדיר עצמן.

נקודה חשובה נוספת שגילינו היא כי אין מידע על מספר הנשים הח.כ מתוך כ500,000 איש, מכל השכבות בחברה הישראלית.

תיאור הנשים שהשתתפו בקורס בראשון לציון

 בקבוצה השתתפו נשים חירשות וכבדות שמיעה , בגילאים שנעו בין 35 ל- 50 שנה. הקבוצה היתה מאד רב גונית אשר התבטאה ברמות ידע שונות בקריאה וכתיבה בעברית, בשפת הסימנים הישראלית, בשפה המסומנת ושפת האיות. הרקע הסוציו-אקונומי והאישי היה שונה מאחת לרעותה. מרבית המשתתפות היו חברות מועדון החירשים/ות בעיר וחלקן היו מוכרות גם ע"י יחידת השיקום של הביטוח הלאומי.

למרות ההכרות האישית עם הנשים והאוכלוסייה ,מצד יחידת השיקום והנכויות, אובחנה גישה סטריאוטיפית מצדן כלפי המועמדות לקורס,אשר התבטאה בחוסר אמון לגבי נכונות הנשים להשתתף , הסיבות היו:

א.    העלות הכספית לקורס– העוס"ית ורכזת המועדון טענו כי קורס בעלות כספית לא יתאפשר, כיון שבעבר לא דרשו תשלום על פעילות. הן חששו מן הצעד הזה, מאד ועל כן התפשרו על עלות נמוכה (50% מעלות אותו קורס[6] לאישה ללא מוגבלות).

ב.     חשש מהעדר מוטיבציה ועניין- כתוצאה מאי הבנה שעשויה להיות לגבי הקורס. הרכזת  העריכה ,  כי ירשמו כ- 13 נשים .הדרישה להתאמץ על השגת 20 נשים[7], לא נראתה להן הגיונית.

גישה סקפטית/שלילית, של גורמים, הבאים במגע עם אוכלוסייה מסוימת, עשויה להיות משודרת וליצור מצב של "נבואה המגשימה את עצמה".

משימת האיתור והפנייה הראשונית לחברות המועדון, הפוטנציאליות הוטלה על רכזת המועדון, שהכירה אותן אישית ואליה חברה לינוי אורלב, שהייתה מאד משוכנעת במיזם. הוחלט על מספר קריטריונים שייבדקו בעת הפנייה לנשים:

א.    בעלות עניין בקורס.

ב.     יכולת השתתפות והתמדה במפגשים

ג.       מידת נחיצות הקורס לאותה אישה. (בהקשר לשיקום תעסוקתי)

ד.     מידת סיכוייה להפיק תועלת מהקורס (יישום בפועל של הנלמד, יציאה לעבודה)

 בפועל נרשמו 20 נשים והיה קשה לעצור את ההרשמה, כתוצאה מביקוש רב. כל המשתתפות שילמו למעט אחת  את מלוא הסכום . כל 20 המשתתפות התחילו וסיימו את הקורס ללא היעדרות, דהיינו 100%  נוכחות והשתתפות[8].

מנתונים אלה ניתן ללמוד על אוכלוסייה "רעבה", בעלת צורך רב,  המוכנה ללמוד ולשם כך גם לשלם, בכסף ובזמן. הן ראו בדרישה לתשלום, כדרישה לגיטימית, המצביעה על הרצון להיות כמו כולן,ללא  התייחסות שונה אליהן.

חלק מן ההתעקשות שלי לדרוש תשלום נבעה מן הגישה ההעצמתית השונה מן הגישה הרואה בהן שונות, מוגבלות ועל כן 'מסכנות'. אני מאמינה שלא ניתן ללמד אם אין זהות בדרישות ומודלינג בהתנהגות. אם אנו רוצות שהן יחושו העצמה עלינו להתייחס אליהן כאל נשים מועצמות.

 קורס ההעצמה –תיאור תהליך של עבודה

שלב ההכנה כלל עבודה בשני מישורים : א. המישור הארגוני; ב. המישור התוכני.

חשוב לציין כי היינו מודעות לעובדת חוסר הניסיון הקודם, שהיה נחלת כולנו לגבי מיזם דומה אחר, כיון שלא היה בנמצא. בכך עבודה זו היא חלוצה ופורצת דרך בכל פרמטר שנתבונן בו.

כל אחת משותפות המיזם הייתה בעלת ידע וניסיון קודם, בחלקים של התצריף ,שקורס זה חייב:

א. עבודה עם קבוצות של נשים.

ב. העברת קורס העצמה לנשים.

ג. הכרת האוכלוסייה הספציפית – נשים חירשות וכבדות שמיעה.

העבודה על המיזם הייתה בבחינת התנסות למידתית במספר רבדים שפעלו במקביל:

  1. למידה של נשות הצוות השומעות על עולמן של חירשות וכבדות שמיעה.
  2. למידה של כלל הצוות על עבודה העצמתית עם נשים ,כיון שרובן לא עסקו בכך לפני כן.
  3. למידה של חברות הצוות כל אחת על תחומן ועולמן של שאר החברות ,תוך סיגול כלים של סימפתיה, אמפתיה, הכלה, סבלנות, רגישות, נכונות ואמון.

 המישור הארגוני

במישור זה היו שני נושאים מרכזיים עליהם היה צורך להתגבר:

א. עבודת צוות  בצוות רב השתייכותי.

ב. עלויות המיזם והתחלקות כל הגורמים השותפים בנטל המשאבים הנדרשים.

 עבודה בצוות רב השתייכותי – עבודה בצוות מזמנת קשיים , חששות וקונפליקטים, העשויים לפגוע בעבודה, המשליכה על כלל המיזם. קשיים אלו עשויים לגדול אם הצוות בנוי בין היתר על "רב השתייכות" – מקצועית או ארגונית, כפי שתואר בראשית מאמר זה.  עובדת ההשתייכות החשובה ביותר מבחינתנו הייתה העובדה שהצוות כלל שומעות וח.כ גם יחד.

על כן עבודה מעין זו מחייבת יצירת פונקציה של מתכללת (אינטגרטור/ית), שאמורה הייתה לגשר על פערים הנובעים ממנטאליות ואג'נדה אישית או מקצועית, שונות על רקעלקות פיזית או העדרה ומפערי נכונות, ידע או משאבים.

 תפקיד המתכללת (האינטגרטורית).

חשיבות התפקיד שהתהווה, תוך כדי השלבים הראשונים של התהליך, במיזם שלנו,היא משמעותית לתהליך ולהצלחתו.בכל צוות עבודה ממנים ראש צוות, אך תפקיד המתכללת אינו תפקיד של ראש צוות רגיל. רמות הגישור בצוות רב השתייכותי גדולות, הן  נסבות על פן לוגיסטי ארגוני, תוך  התוויית מדיניות של עבודה , פתרון בעיות והנעת התהליך.

 כנציגות ארגונים שונים, כל חברת צוות הייתה צריכה לשמש בעת ובעונה אחת, הן כנציגת אותו מוסד/ארגון ולייצג את האינטרסים שלו ואת מדיניותו והן להיות מחויבת אישית ונשית למיזם עצמו על מנת לאפשר את קיומו בתנאים האופטימאליים ביותר. הסכמת  חברות הצוות לקבל דרך עבודה זו, הייתה משמעותית ביותר,אחרת התהליך היה נתקע או אף נופל.

הגישה שהוצבה בפני החברות הייתה:

  1. שקיפות מלאהשל כל הידע והמידע, שרוכז בידי המתכללת.
  2. קבלת החלטות באופן שיתופי ולא ע"י ישיבות מרובות, אלא תוך שימוש באמצעים אלטרנטיביים כגון מייל, פקס ואף שיחות טלפון. רק אישור של כל חברות הצוות, אפשר להתקדם , או לבצע מהלך חדש. תהליך שכזה מחייב את המתכללת להקדיש זמן , סבלנות והרבה מאמץ, כדי לאפשר לכל החברות למצוא את ביטוין בתהליך. הייתה הקפדה על הצדדים הפורמאליים – סמלי מוסד, תיאור תפקיד, רשימת חותמות, רשימת מוזמנות, רמת דיווח לגורמים ארגוניים ועוד; הייתה כתיבה משותפת של טקסטים לשלבים השונים – פלייר זימון, תעודת סיום וכו'. הייתה נכונות לוותר על  נוכחות פיזית של מי מהחברות במטרה לא לעקב את התהליכים ומתן דווחים הדדיים והתייעצויות, באופן חופשי ורוטיני.
  3. אחריותיות – כחלק מהתפיסה של "נאה דורשת נאה מקיימת", נושא האחריות המשותפת הוצבה כבר מראשית הדרך כאבן יסוד. הייתה חלוקת נטל בתחום המשאבים, שותפות בחשיבה ובהתעניינות של שאר הגורמים בתהליך.
  4. הערכה ומקצועיות- מודעות לראשוניותו של המיזם, ייחסנו חשיבות רבה  להערכת התהליך. העובדה שכל הקורס תומלל, סייעה בידנו לקבל תיעוד אוטנטי ובזמן אמת של התהליך, לצד הכלים הרגילים של משוב מילולי וכתוב מצד המשתתפות. הוספנו לכך את התרשמויותינו כצוות מתכנן ומלווה וניסינו לרכז רשמים אלו בכתב.. כתיבת מאמר זה, כמו גם הצגת הפרויקט בכנסים מקצועיים, מהווים עבורנו את המעגל המקצועי, הבא לחלוק בידע אך גם מזמין גורמים נוספים ללמוד מאיתנו וליישם. אם ניסיוננו לא יישאר בודד וחד פעמי, תהיה בכך תרומה חשובה לקידום נושא השוויון לרבדיו השונים.
  5. רגישות וכבוד – ערך כבוד האדם היה נר לרגלנו, מתוך כך רמת הרגישות לצרכי הזולת בצוות הייתה מאד גבוהה גם אם לא קלה. העבודה ההרמונית הושגה לא מעט בזכות נכונות העמדת הצלחת המיזם במרכז על פני שאר אינטרסים אישיים או ארגוניים.

בנוסף, לתפקיד שתואר לעיל יש חשיבות לדעתנו לעוד מספר פונקציות:

  1. רכזת הקבוצה– מניסיון עם קבוצות, פונקצית הארגון והריכוז מאד חשובה, שכן מנחה באה והולכת, אך לקבוצה חיים משלה המחייבים כתובת ובכך עוסקת הרכזת. לקבוצה של ח.כ,שאורח חייהן זר לחלק מצוות ההיגוי ולמנחה ,הצורך ברכזת מתחזק עוד יותר. הרכזת במקרה הנידון משמשת כרכזת המועדון, מזה 3 שנים ולכן מכירה את הנשים היטב. היא עצמה,כבדת שמיעה, עובדה שסייעה רבות , בעיקר לחברות הצוות השומעות, לקבל מידע או לתקשר עם הקבוצה באמצעותה. אין ספק שהידע האישי כמו גם הידע מתוך העבודה סייעו רבות למנחה ולצוות.
  2. צוות מלווה תכנים ותהליכים,שהוא חלק מצוות ההיגוי של המיזם,בתוספת למנחת הקבוצה. במקרה דנן, לא הכרנו  מנחה ח.כ בעצמה, או שעבדה עם האוכלוסייה בעבר, שתעביר את התכנים הספציפיים, של העצמה לנשים. פניותינו על כן נעשו למנחות בעלות ניסיון בהנחיית קבוצות, קבוצות של נשים ושאחד מנושאי הנחייתן היה קורסי העצמה. עיקר הליווי המקצועי נסב סביב הכרת עולם הח.כ, על מנת לתת בידי המנחה כלים להתמודד עם מאפיינים ייחודיים של האוכלוסייה. הצוות כלל פרט למנחה את  לינוי, מטעם המרכז לקדום החירש ,כבדת שמיעה ובעלת ניסיון בהדרכת קבוצות; את אתי, מהמוסד לבטוח לאומי, שומעת, העוסקת במסגרת עבודתה המקצועית,בשיקום אנשים עם מוגבלות של לקות שמיעה ובעלת רקע במעמד האישה; ואת ב', רכזת המועדון, כבדת שמיעה.

3.  המנחה היא פונקציה משמעותית בתהליך, במיוחד במצב מיוחד זה.עליה  הייה  להסכים לעבוד עם אוכלוסיה "חדשה" ולא מוכרת , בעלת מאפיינים ייחודיים לא קלים, ולשם כך היה עליה להקדיש זמן להכנת הנושאים והתאמתם לאוכלוסיה הנדונה . מעבודה אינדיבידואלית, בה הייתה רגילה היה עליה לקבל לווי של צוות היגוי שיישב גם בתוך המפגשים, על מנת לבחון היכן יש צורך בהבהרות והתאמות נוספות.

 היה עליה להיות מוכנה להסתגל לעבוד עם אנשים שאינם משתייכים לקבוצה באופן אורגני: מתמללת ומתורגמנית לשפת הסימנים[9].

המישור התכני

עד מהרה הסתבר לנו שבקורס מעין זה התכנים המוצעים ע"י המנחה, כמו גם הכלים ושיטות העבודה המוכרים לה אינם ניתנים לביצוע בקבוצה. בעיה ראשונית בה נתקלנו הייתה הזמן.

בשל הצורך המתמיד בתרגום הן את המנחה לקבוצה והן את דברי המשתתפות למנחה, כל התהליך היה איטי ביותר.

התקשורת המילולית נפגעת בשל קושי להפוך שפה מדוברת המתבססת על תובנות שכליות לשפה קונקרטית המתקשה לבטא את המגוון השפתי המילולי ואת הניואנסים השונים. הדבר מקשה על כן לתרגם את הרעיונות והמסרים כך שיובנו ע"י החירשות וכבדות השמיעה. נתקלנו בכך למשל עם המושג "העצמה" שהיה חסר סימן מובהק ותרגומו התייחס לתנועה המביעה כוח של שריר דהיינו כוח פיזי המוטעה לחלוטין,במקרה זה.

מצבים אלה של העדר הסבר או מילה מתאימה, האריכו עוד יותר את ההתמקדות בסוגיה אחת מני כל מה שתוכנן.

המנחה גילתה כי סוג מסוים של הפעלות אינו מוכר כלל לחברות הקבוצה ומפגשן הראשון עם הטכניקה יצר שוב בלבול, חוסר הבנה ואף חוסר יכולת להשיג את מטרת ההפעלה, מה שחייב אלתור מידי.

קשיים מסוג זה צצו כל הזמן וחייבו שינויים מתמידים.

סוגיית האמון הייתה סוגיה נוספת שעל המנחה היה להתמודד איתה. המנחה נתפסה כדמות בעלת אוטוריטה וסמכות כיון שהיא שומעת . הן התייחסו אליה כאל פסיכולוגית כי המושג מנחה לא היה נהיר להן ולקח הרבה זמן לשחרר אותן מגישה תלותית ומקבלת סמכות כפי שהן הפגינו.

תכני הקורס כללו מיקוד בתחום התקשורת ובניהול קונפליקטים, סטריאוטיפים וחשיבה יצירתית, אולם את הדגשים הייחודים ניתן היה ללמוד מציפיותיהן מהקורס. הן מלמדות על צרכים מוגדרים כגון :התמודדות עם מכשולים- התלות באחרים, העדר המידע בזמן אמת ; איך להתמודד עם היחס השלילי של החברה כלפי החירשים- זלזול, התעלמות, יחס כאל ילדה, ניצול המצב לרעה ועוד; כלים להתמודדות מול גורמים ממסדיים; איך לתפקד באופן עצמאי; להיות אחת מהחבורה בחברת שומעים; האפשרות לעבוד במקצוע ולא בעבודות אחרות ו 'נחותות'; להיות אסרטיבית שיפור הביטחון העצמי תקשורת בינאישית במשפחה.

הציפיות הללו שואבות מעולם התוכן שלהן כנשים עם לקויי שמיעה, קושי המהווה את עיקר התמודדותן. הנושא הנשי לא בא לידי ביטוי כלל וכלל ויתכן אף שלא היו מודעות לו.

נקודות ייחודיות בעלות חשיבות

א. בעיית הקול והקולות

נהוג במטאפורה לציין כי העולם של הח.כ הוא עולם של דממה, אבל דימוי זה משליך עלינו, על עולם השומעות/ים, בכך שיש לנו צפייה ש 'הן/הם' יהיו דוממים. לינוי מתארת את אחת משיחות ההכנה לקראת הקורס בצוות הליווי:  " אתי ציינה שלפעמים החירשים מדברים עם קול ושהקולות יכולים להבהיל את המנחה. זה משהו שלא חשבתי עליו…לכן הוספתי בהמשך המשפט את התיאור הזה –  'לעיתים האנשים החירשים מלווים את הסימנים עם קולות' " מעניין כי לינוי כבדת השמיעה לא הייתה מודעת להשפעה שיש על השומעות/ים, בעוד אתי, השומעת והעובדת עם האוכלוסייה יכלה לעלות נקודה זו מניסיונה.

בשיח שהתפתח בעקבות אמירה זו,המנחה ספרה בתגובה לכך, כי היא רגילה שבסדנאות האחרות אותן היא מעבירה, יש לקול שלה משמעות, באמצעותו היא יוצרת שקט והקשבה כיון שיש לה קול סמכותי. לינוי ממשיכה ומתארת " איילה אמרה…שבסדנה הזו הקול שלה לא ייחשב , כי לא ישמעו את הקול…אלא ישימו לב לשפת הגוף…זה גם משהו שלא חשבתי עליו (אמרה לינוי), כי זה היה מובן מאליו עבורי, כלומר שמול קבוצה מה שחשוב זה ההבעה ושפת הגוף של המנחה ולא הקול שלה…"

בסדנה הנוכחית לקול של המנחה, אין כלל משמעות וזוהי תחושת אובדן, מצדה, חשובה ביותר, כפי שהמנחה ראתה. מאידך, ציינה המנחה את הקושי לא לדבר בליווי תנועות ידיים, שעשויות לבלבל את המשתתפות המתרכזות בתנועות הידיים של המתורגמנית. יש כאן אלמנט של ויתור על הרגלים, התבועים בנו, מקצועית ואישיותית  .

תיאור זה מלמד המון על זוויות הראייה השונות של כל אוכלוסייה הנובעת מהמודעות החד כוונית שיש לכל אחת על בסיס עולם המושגים שעליו גדלה ומתפקדת. כאן גם נבחנת חשיבות שלב ההכנה בעצם האפשרות לשוחח על הדברים , הכרה ולימוד זוויות הראייה וההתייחסות של כל צד לשם מוכנות טובה יותר בפני הקבוצה.

ההכנה מאפשרת זמן לעכל ולעבד את השוני, המגבלה והאובדן ומוכיחה  את הצורך באינטראקציה בין הפונקציות השונות שהיו בצוות – שומעת ללא רקע בעולם החירשים וכבדי השמיעה; שומעת בעלת רקע בעולם ח.כ; כבדת שמיעה ללא רקע בעולם השומעים.

ה 'שיח השקט' של ח.כ. לווה במוקד בעיתי נוסף.

ב. תווך המסייע

אחת הדרכים ליצירת קשר משמעותי ידועה כקשר ישיר ובלתי אמצעי. הניסיון הנוכחי לא יכול היה להתרחש ללא אמצעי תווך בדמותה של מתרגמת לשפת הסימנים ותמלילנית סימולטאנית. הפמיניזם שיצא כנגד השימוש וההסתכלות על נשים כעל חפץ , התנגשה כאן עם המציאות שבה על מנת ליצור קשר עם חברות הקבוצה נזקקנו למתורגמנית ומתמללת ולמרות היותן נשים ובני אדם הן היו אך ורק צינור לקשר.

ההנחיה הייתה "שאלות הבהרה יש לשאול את הקבוצה ולא את המתורגמנית. לא לקרוא למתורגמנית 'להציל' אותך, הסמכות והכוח בידיך."

עבודה עם מתורגמנית ותמלילנית חייבה סגול דרכים חדשות שלא היו נהירות למנחה והוו הסחת דעת כמו גם צורך למיומנות חדשה. ההתבוננות בפונקציה של המתרגמת והתמלילנית כאל  'כלי תקשורת', אך לא כצוות עבודה,במובן מקצועי היא לא פשוטה, כלל וכלל ועל כן גם עלה הצורך לראיינן ולבחון את תחושותיהן.

במציאות המתורגמנית כן שימשה מעין ברומטר לתחושות הקבוצה, כיון שהמנחה לא הצליחה לזהות בוודאות תחושות של כעס, תסכול, אי הבנה, בלבול וכו'.

כל התקשורת המתווכת היתה אחד הנושאים המרכזיים שלוו את הקבוצה כיון שגורמים תקשורתיים 'רגילים' לא עבדו כאן. פרט לתקשורת המילולית שנדרשה לאמצעי חלופי,הובהר למנחה כי הקבוצה לא תתבונן בה באופן ישיר ורציף ,כיון שעיניהן יוסבו או לעבר המתורגמנית או אל המסך שעליו יופיע התמלול הסימולטאני.

העדר קשר עין עם הקבוצה מהווה ניגוד בסיסי לכללי העברת סדנאות ולתקשורת ישירה, עליה חונכנו. כשמלמדים  הנחייה אחד הדברים הבסיסיים שמלמדים זה להישיר מבט ולהקיף במבט את כל הקבוצה כך שכל משתתפת תחוש שמדברים אליה. המבט גם מלמד על רמת הקשב, ההבנה, ההסכמה, שביעות הרצון או חלילה השעמום ואי שביעות הרצון.

יתרה מכך המנחה יודעת שעליה להסתובב בחדר כדי להתקרב לנוכחות וליצור מתח מסוים של הקשבה. בסדנא הנוכחית כל הכללים הללו התהפכו, כאן הייתה ההנחיה הפוכה – להימנע מלהסב  את הגב לקבוצה ולא להסתובב כדי לא להסיט את תשומת הלב. לא לצפות שיתבוננו במנחה, כי הן תתבוננה במתורגמנית או בקיר שמולן שם על המסך יהיה התמלול. גם כשחברת קבוצה תרצה לומר משהו היא תפנה אל המתורגמנית ולא למנחה.

לקות השמיעה מזמנת סיטואציה תקשורתית בעייתית ומחייבת התארגנות שונה מאשר הורגלנו אליה. האמצעים החזותיים  הנדרשים, מחייבים התארגנות ותשומת לב לפרטים כמו עמידה באור אך לא במקום המסנוור את הקבוצה; נטרול רעשי רקע; הסבת תשומת לב באמצעים לא קוליים – מגע פיזי, שימוש באור וכו'

ג. חווית ה 'אחרת'

מושג ה 'אחרת', שהועלה לראשונה ע"י סימון דה בובואר (1949), בהקשר לנשים ולחוויותיהן עלה כאן במספר מצבים מעניינים. הגישה הבסיסית של המשתתפות ,בהתבסס על חוויותיהן הייתה שהן 'אחרות' מהחברה השומעת. אולם בבואנו אל הקבוצה דווקא אנחנו, השומעות היינו האחרות, כיון שהיינו במיעוט. המנחה  נאלצה להתמודד עם חווית ה 'אחרת' ועם האי נעימות ,כתוצאה מאי הבנת המשתתפות ויצר מצב של תלות במתורגמנית, מצב מאד מוכר לח.כ אך חדש למנחה. המצב יצר דיסונס בין הצורך להיראות כברת סמכה ומלאת ביטחון עצמי, אל מול הקבוצה ובין תחושת השונות שיצרה חוסר ביטחון עצמי מעצם המצב.

מפגש נוסף עם התחושה בא לידי ביטוי כאשר אחת מחברות הקבוצה העלתה את הציפייה שהקורס יאפשר לה להיות כמו "…  אחת מהחבורה בחברת שומעים". המשאלה הזו אינה ריאלית ברובה כיון שהנכות הפיזית תמשיך להתקיים אך זו משאלה לביטול ה 'אחרות' כתוצאה מהמגבלה.

בהיותן משוכנעות שהן 'אחרות', הן לא הבחינו כי נושאים שהעלו כגון – בעיות בתקשורת הורים ילדים, זוגיות, אמהות, בטחון עצמי ואסרטיביות ועוד הרבה אחרים, הם נושאים שגם נשים שומעות מעלות בקורסים דומים, מה שהופך את הנשים הח.כ. יחד עם הנשים השומעות לקבוצת שייכות אחת גדולה, אך סמויה מין העין.

ולבסוף, אנחנו כחברות צוות ההיגוי, נהננו מהיותנו 'אחרות', בשיתוף הפעולה המיוחד ובמיזם החדשני, שהפעלנו.

כאמור תוצרי הקורס והקשרם להעצמת נשים נבחנו באמצעות מספר כלים – דפי משוב שחולקו בתום הקורס,התמלול הסימולטאני,התרשמות הצוות המלווה ובאמצעות התייחסות כתובה, של חלק ממשתתפות הקורס, ככתבות לעיתון.

מהמשובים עלה כי,  שלושת הנושאים שתרמו במידה הרבה ביותר, כפי שציינו המשתתפות היו מושגי ה 'אסרטיביות', בטחון עצמי, מודעות לשפת גוף ואת האומץ להתמודדות.

המשוב הנ"ל לא מציג דברים ברורים, אלא מתייחס באופן די כללי לכך שלקורס הייתה השפעה על המשתתפות. הן ציינו כי עשרה מפגשים לא היו מספיקים וכי יש צורך בעוד.

כל אחת מ- 20 המשתתפות, שלקחו חלק בסדנה, נושאת סיפור התמודדות פרטי, שמצריך מאבק בלתי פוסק בגבולות הצרים של הנורמות החברתיות וכולן העידו כי עברו במהלך הסדנא תהליך אמיתי של העצמה ושינוי עמדות.

המטרה הראשונית הייתה לגרום להן להבין את מצבן הייחודי גם כנשים וגם כחירשות וכבדות שמיעה ולתת להן כלים להתמודד עם מוחלשות כפולה זו.

במובנים רבים, הרבה חירשות/ים נתפסות/ים לחירשות שלהם כתירוץ לחוסר הצלחה- אחת מבנות הקבוצה עובדת במספרת נשים, במפגש הראשון סיפרה כי לא מקדמים אותה בגלל היותה חירשת. במהלך הסדנה למדה שיש לה כנראה חלקים תורמים למצב והם אינם קשורים דווקא להיותה חירשת.

כשאנשים/נשים נתקלות/ים בקושי, לרוב אינן/ם מדברות/ים על כך מחוסר אומץ להציף את הבעיה ולבקש עזרה. את היתרון שבקבוצה הדגישו מרבית המשתתפות, שחשו כי הקבוצה מאפשרת להן לפגוש את בעיותיהן של האחרות ולהתחזק מהצלחותיהן של אחדות – "…חלק מהמשתתפות הצליחו במשימותיהן, שיתפו אותנו ואנו שמחנו איתן ועודדנו אותן…רגעי שמחה אלה היו אבן נוספת לכוחות שמחזקים אותנו…" (ח').

"הבעיה הכי גדולה שלי, למשל, הייתה שלא ידעתי להגיד 'לא'" מספרת ש' " את כל מה שהיו מבקשים ממני הייתי עושה, גם אם לא היה לי זמן, פשוט לא היה לי נעים לסרב. הסדנה לימדה אותי להביע את עצמי באסרטיביות, נתנה לי בטחון עצמי – ובעיקר חינכה אותי לדאוג גם לעצמי".

את האסרטיביות של ש' מיישמת ד' אם לשלושה ילדים לקויי שמיעה, הנושאת בתואר " השיננית החירשת הראשונה בישראל". ד' עבדה כ- 12 שנה כמורה ללקויי שמיעה עד שפוטרה בשל צמצומים. לאחר התלבטויות החליטה לעשות הסבה מקצועית לשיננית. "כשהתחלתי ללמוד נתקלתי בהתנגדות מצד רכזת המגמה שאמרה לי שלדעתה אני לא במקצוע המתאים. בהמשך נדרשתי להביא את כל האישורים הרפואיים שברשותי ולצלוח לא מעט מאבקים…"

נשים רבות נזקקות להעצמה לא רק בבואן ליישם החלטות משמעותיות בחייהן אלא דווקא במצבים יומיומיים. אחת המשתתפות הנשואה לחירש, סיפרה שלא מזמן עברו דירה. כשנאלצה לעשות שיחת טלפון התביישה לבקש את עזרת אחד השכנים לביצוע השיחה, לאחר שבמהלך הסדנה גיבשו יחד איתה אסטרטגיית פעולה – כתיבת פתק המסביר את מצבה ובקשת העזרה- היא אכן עשתה כך והופתעה לגלות שלא הייתה כל בעיה להפך, היא זכתה למלוא העזרה מן הצד החיובי ביותר.

הצוות המלווה התבקש ע"י המתכללת,לרשום לעצמו התרשמויות בזמן אמת, בכל סיטואציה אפשרית, כיון שהנטייה שלנו היא לשכוח דברים או לציירם אחרת מאשר התרחשו. המשימה לא הייתה קלה ולא ממש התמלאה ע"י כולן וכל הזמן, יחד עם זאת נאסף חומר באמצעות מיילים, שיחות אקראיות וישיבות מתוכננות. ניתן ללמוד כי למרות עבודת הצוות המעולה והעבודה השיתופית, עניין הקרדיט  על פעילות, היה הכי קשה לוותר עליו והוא עבר כחוט השני, בחלק מההתייחסויות.

מאידך ניתן ללמוד על הלמידה הרבה שחברות הצוות עברו, על השמחה לתהליך, לצד הפערים בין התכנון לביצוע כתוצאה מ 'הפתעות' שהשטח זימן.

נוכחנו השקם והערב כי קיים פער בין מושג הידיעה שלנו את – במקרה הנוכחי את עובדת היותן חירשות וכבדות שמיעה, לבין ההבנה שמובילה להפנמת המצב והתנהגות בהתאם.

בחומר שכתבו שתיים מהמשתתפות, בסמוך לסוף הקורס ונועדו כחומר עבור עיתון נשים מקומי "ראשונית", הן מציינות כי הקורס אפשר להן להתוודע  למאגר היכולות שלהן כשהקבוצה שמשה כמקור תמיכה, עידוד וחיזוק. הן עברו תהליך של בניית אמון שיצר אווירה של פתיחות כפי שציינה ס' "…כל אחת מחברות הקבוצה עבדה על נושא אחר….משהו בסיפור האישי ובעבודה האישית, של כל אחת ואחת, הדהד אצלי, נתן לי רעיונות ואפשר לי לבדוק איפה זה פוגש אותי…"

לסכום ברור שניסיון זה אינו מספיק וכי יש לתכנן קורסים דומים לאוכלוסיית הח.כ, כמו גם פעילות המשך עם הקבוצה שסיימה. שני נושאים אלה נמצאים כעת בתכנון.

עבודה זו הוצגה בכנס שנערך בשנת 2007 "הדרה, שייכות, תשוקה" במכללת ספיר מטעם העמותה הישראלית להנחיה וטיפול קבוצתי

ביביליוגרפיה

 

אליהו. מ;מזור.ל ; רוקניאן ג. (2003) / הדרך שלנו- זהות ומעברים בחיי אדם חרש וכבד שמיעה, המכון לקידום החרש בישראל וג'וינט ישראל.

דה בובואר סימון (1949) /המין השני  ,הוצ' בבל , מהדורה חדשה 2001

סדן אלישבע (1997)/ העצמה ותכנון קהילתי, תיאוריה ופרקטיקה של פתרונות חברתיים אנושיים, הוצ' הקבוץ המאוחד.

Gutierrez, L. M., DeLois, K. A., & GlenMaye, L. (1995). Understanding empowerment practice: Building on practitioner-based knowledge.Families in Society, 76, 534–542

Parsons, R.J. (1991). Empowerment: Purpose and practice principle in social work. Social Work with Groups, 14, 7–21.

Simon B.L.( 1990) Rethinking empowerment. Jurnal of  Progressive Human Services 1 (1),27-39

Tajfel. H(1978)/ The social psychology of minorities, London: Minority Rights Group

UN (United Nations) 2000 Millennium Development Goals – MDG (2000

UN (United Nations)  2005


[1] זהו תפקיד סטטוטורי הפועל על פי חוק הרשויות המקומיות התש"ס (2000).

[2] המושג חירשות וכבדות שמיעה, ארוך ומעט מסרבל, ברוב הזמן התייחסנו לאוכלוסיה במושג שנציגת הביטוח הלאומי הציעה 'לקויות שמיעה', עד שלינוי, שהיא כבדת שמיעה הסבירה לנו שהאוכלוסייה מעדיפה לדייק ולהיקרא כאמור 'חירשות וכבדות שמיעה'. נענינו לבקשתה. בהמשך המאמר נשתמש בקיצור ( ח.כ.)

[3] חלק מהתכנים התיאורטיים מבוססי עבודת הדוקטוראט של הכותבת.

[4] הנשים אינן קבוצת מיעוט סטטיסטי אלא סיגלה התנהגות כזו בשל תפיסה עצמית הבאה כתוצאה מהפנמה חברתית.

[5] החרשים מוגדרים כ- זהות "חרשת" המייחדת את האנשים החרשים מחברות אחרות כמיעוט עם היסטוריה, תרבות ושפה משלו- שפת הסימנים הישראלית. (מ. אליהו,ל.מזור, ג. רוקניאן, 2003)

 לבעלי זהות "כבדת שמיעה", אין תרבות משותפת, כיון שהפערים בין אנשים כבדי שמיעה מאד גדולים עד כי לא ניתן למצוא מאפיינים משותפים אשר יכולים להיקרא תרבות. כבדי השמיעה לרוב אינם שולטים בשפת הסימנים ואינם מתנהגים על פי קודים תרבותיים של הקהילה החרשת.

[6] גם הקורסים לנשים ללא מוגבלות הם בעלויות מסובסדות מראש.

[7] בקבוצות של נשים שומעות נהוג לעבוד עם קבוצות של 20-25 נשים.

[8] מצב נדיר בקבוצות העצמה של נשים שומעות

[9] אחד הנושאים שנרצה לבחון בעתיד הינו  המתמללת והמתורגמנית, כנשים וכבני אדם לאור היותם בבחינת כלים מסיעים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s